ללא מילים
נועה

זו הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור שלי, והמסר שלו הוא כל כך חזק, שאני בטוחה כי ישנה דבר מה אצל חברותי למדרשות. בהיותי כבת תשע, התחלתי לגמגם. אני חושבת שזה היה בגלל לחץ בבית וטראומה קטנה שעברתי (לא חשוב).
מה שיצא מזה, שהגמגום שלי הלך והחריף מיום ליום. הוריי, שלא כל כך ידעו איך להתמודד עם זה, ניסו לשכנע אותי להפסיק לגמגם.
בתחילה כעסו עלי- ''מה קרה לך?, כל כך קשה לך לדבר ?'' ואחר כך התחילו לצעוק עליי. הם לא עשו את זה מרוע, אלא מפחד ומלחץ, שרק החריפו יותר ויותר את הגמגום שלי. רופא מומחה שפנו אליו, הציע להם להניח לי כדי שזה לא יחריף, אך הנזק כבר נעשה.

כשהגעתי לתיכון, למדתי לחלק בין הבנות הסבלניות יותר, לפחות סבלניות. הבנתי ששיחה אתי זו משימה לא קטנה, שלצערי, רוב בני האדם לא עמדו בה. בדרך כלל, היו מאותתות לי: ''נו, נו, תסיימי כבר את המשפט. העדינות יותר, לא ידעו שהפנים הדרוכות שלהן, כמו צועקות: ''נו... נו, אני מקשיבה, תדברי כבר... תזרמי..."

חבל שאני לא יכולה לתאר בכתב את הפנים של האנשים, כשהם מדברים עם מגמגם, הם מרכינים את הראש קדימה, מנענעים אותו, ''כן... כן... כן...'', בשלב מסוים מכווצים את השפתיים, וחושבים לעצמם: ''מתי המעצבנת הזאת תגמור את המשפט שלה ולמה בכלל עשיתי את הטעות הזו, שעברתי לידה?''.

היו בנות נדירות שהיו בסדר גמור. הקשיבו לי בסבלנות, בסימפטיה, לא הביטו בי בדריכות, לאותת שאין להם זמן ושאגמור. לא סימנו עם הידיים: ''קדימה, קדימה, תמהרי''. אלא התייחסו למום שלי בהבנה וחשתי נינוחות לשוחח איתם. במקרים האלו, הייתי מגמגמת פחות, מסיבות מובנות.

סיימתי את לימודיי ופניתי לשוק העבודה. הלכתי לכיוון של גרפיקה ממוחשבת. לשבת ליד מחשב, זה דבר שהכי קל לי לעשות - בלי הרבה דיבורים.
ואז, גיליתי שאנשים פשוט נרתעים מלקבל אותי לעבודה. הייתי מתיישבת לראיון עבודה. הבוס שואל לשמי. ומייד שואל שוב, וברגע שהוא קלט את הבעיה שלי, כבר הבחנתי בהבעת פניו. כאילו אומר לעצמו: ''מאיפה נפלה עלי זאת? מה אני עושה עכשיו עם המגמגמת הזו ולאיזה בוץ הכנסתי את עצמי?!''.

בדרך כלל, פשוט שאלו כמה שאלות ואמרו: ''תודה, נבדוק ונענה לך תשובה.''
אחרי כמה ראיונות, ניצבתי שוב בפני שוקת שבורה. אין עבודה ואין כמעט סיכוי לעבודה. מה אני עושה? אחרי שנה שלמה שהשקעתי את כל הכסף שחסכתי, בלימוד מקצוע שלא צורך הרבה דיבור... אין, לא הולך... כמעט התייאשתי.
אזרתי כוחות וחזרתי לראיונות העבודה ולאכזבות.

אם חשבתי שאקח תפקיד שאינו מצריך דיבורים ולענות על טלפונים ואז יקבלו אותי בקלות, התברר לי, שכנראה טעיתי, שאנשים פשוט לא רוצים להתמודד עם מגמגמת ולהמתין כמה שניות לתשובה.
בקיצור, עברה עלי תקופה על הפנים...
הייתי מתפללת לקב''ה ובוכה, מאין יבא עזרי?.

בתקופה זו הגעתי לראשונה למדרשה.
הכרתי, שמעתי ונהנתי.... כמעט לא דיברתי וישבתי תמיד בצד... אני יודעת שכולן חשבו שאני סנובית ושחצנית כזו וזה כאב לי נורא. אם הבית המקסימה קראה לי... ואני, פשוט שתקתי (פחדתי לעבור את סיוט הגמגום גם במדרשה).
אם הבית הייתה נבוכה משתיקתי... ואז פרצתי בבכי. היא חיבקה אותי ובכתה איתי, מבלי שידעה את סיבת הבכי, עודדה אותי ומסרה לי את מס' הפלאפון שלה. קבענו לדבר פעם אחרת, כשאהיה רגועה יותר. בשיחה זו עם אם הבית לא היו מילים, בכלל לא! אבל היה המוןןןןןןןןן לב. זה קישר אותי אליה מאד. נפגשנו אחה"צ בגינה וסיפרתי לה...
לא אלאה אתכן, אבל היא עזרה לי המון - קיבלתי ביטחון עצמי והשתלבתי מצוין בחברה החדשה והמקסימה במדרשה. החברות קיבלו אותי ואהבו אותי והשתדלו...
(גם אלה שבהתחלה לא כ"כ, לא נורא, אני מבינה שהיה להן קשה בהתחלה) כך קיבלתי ביטחון עצמי, נהיתי בחורה חדשה.

ואז החלטתי ללכת לראיון, במשרד פרסום שחברה טובה הציעה לי. הגעתי למקום, והמזכירה אמרה לי, שהבוס יראיין אותי בכבודו ובעצמו.
הלכתי למות מפחד! זה מה שחסר לי עכשיו... שמעתי עליו שהוא קשוח.
נכנסתי לחדר, רועדת כולי והתיישבתי. הוא שאל לשמי. שקט... "מה שמך גברת?", שתקתי. "סליחה?!", "נועה...", הצלחתי בקושי להוציא. "היכן למדת?'', שתיקה. ''למדת בקורס פרטי?'', שתיקה. הוא הביט בי בחמלה ורק אז עניתי: ''בפרטי.'' שתקתי עוד קצת, ואז אמרתי: ''סיימתי תיכון ו...'' שתקתי שוב. ''ו... אחר כך... למדתי בקורס פרטי... גרפיקה".
כבר ראיתי את המבוכה ואת המשפט שרשום לו על המצח: ''יאללה בוא נסיים את הסיוט הזה וגם נפטר את מי שהביא את היצור הזה אלינו."

הראיון היה ארוך מהמקובל. לפחות כלפי חוץ, הוא הציג ראיון הוגן, על אף, שהפנים שלו אמרו את התוצאה השלילית.
הוא סיים לשאול את השאלות, ואז אמר לי: ''מחר בשעה שמונה, את מגיעה לעבוד כאן.'' הייתי המומה, לא האמנתי. נעמדתי, היו לי דמעות בעיניים. לא האמנתי שזה קורה לי. רציתי לומר לו תודה, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. הוא שם לב שאני מנסה להוציא איזו מילה, הוא השתתק והביט בי ארוכות, ואני, במקום שיצאו לי מילים, יצאו לי דמעות מהעיניים. ראיתי שגם הוא התרגש מאד, ובעיניים שלו עמדו דמעות. יצאתי החוצה בוכה והמזכירה אמרה: ''זה לא נורא, תדעי לך שהרבה ניסו ולא הצליחו", היא חשבה שאני בוכה כי לא התקבלתי.
תוך כדי, היא קיבלה שיחת טלפון מהבוס, שאמר לה ''תסדרי את העניינים עם הבחורה, היא מתחילה לעבוד פה מחר.'' היא הביטה בי בתימהון ואמרה: ''ככה? איזו הפתעה נעימה, מעולם לא קיבלו מישהי כל כך במהירות."
היא הייתה נחמדה וסבלנית, רשמה את הפרטים והתחלתי לעבוד שם.
הם סבלניים אליי מאד ומכל הלב. איכשהו הבנתי, שה' הטוב שמע את התפילות שלי וקיבל את דמעותיי.

המדרשה והעבודה שינו את חיי מקצה לקצה. כבר יש לי למה לקום בבוקר, להמשיך את הערב בהנאה רוחנית לתוך הלילה ולישון עם סיפוק אדיר.

תודה לכן, לכולכן. אם הבית והחברות המקסימות.

מי שקלטה מי אני, אז...

אהבה לכולן
נועה (שם בדוי)

לחזרה לראש העמוד ^
חזרה לעמוד יומנה של בת